פסוריאזיס וולגריס (ICD-10: L40) ⚠️

פסוריאזיס וולגריס (פסוריאזיס פלק): מחלת עור דלקתית כרונית

סקירה כללית

פסוריאזיס וולגריס, הידועה גם כפסוריאזיס פלק כרוני או פסוריאזיס סטציונרי כרוני, היא הצורה השכיחה ביותר של פסוריאזיס ומהווה עד 90% מהמקרים. זוהי מחלת עור דלקתית כרונית שמתווכת על ידי מערכת החיסון, ומתאפיינת בלוחות אדומים, מבריקים ומקולפים היטב, שיכולים להופיע באזורים שונים בגוף. הלוחות הללו לרוב מצופים בשכבה כסופה-לבנה, שנוצרת בגלל התחדשות מוגברת ובלתי תקינה של תאי העור (קרטינוציטים).

למרות שהמחלה אינה מסכנת חיים, היא פוגעת משמעותית באיכות החיים בגלל התסמינים הנראים לעין, הגירוד והקשר האפשרי למחלות מערכתיות. המחלה בדרך כלל מתנהלת במחזורים של החמרות והפוגות, ויכולה להחמיר או להתעורר בעקבות גורמים סביבתיים ופנימיים שונים.

אפידמיולוגיה

פסוריאזיס משפיע על כ-1–2% מהאוכלוסייה העולמית, ומופיע בשכיחות דומה אצל גברים ונשים. המחלה יכולה להופיע בכל גיל, אך יש שני שיאים עיקריים:

• סוג I (הופעה מוקדמת): מופיע לפני גיל 40, בדרך כלל בין 20 ל-30; לרוב קשור להיסטוריה משפחתית ולמחלה קשה יותר;
• סוג II (הופעה מאוחרת): מופיע אחרי גיל 50, בדרך כלל ללא קשר תורשתי.

גורמים וטריגרים

לפסוריאזיס יש מקור רב-גורמי, שמשלב השפעות גנטיות, סביבתיות וחיסוניות. לרוב קיימת נטייה גנטית, אך בדרך כלל נדרשים גם גורמים סביבתיים כדי להפעיל או להחמיר את המחלה.

הגורמים המרכזיים כוללים:

• רגישות גנטית: תורשה פוליגנית; גן HLA-Cw6 קשור במיוחד לסוג I;
• תפקוד לקוי של מערכת החיסון: הפעלת תגובות Th1 ו-Th17, שמובילות לייצור מוגבר של ציטוקינים (IL-17, TNF-α);
• פגיעה פיזית (תופעת קובנר);
• זיהומים: בעיקר זיהומים סטרפטוקוקליים (בפסוריאזיס גטט), וזיהומים בדרכי הנשימה העליונות;
• תרופות: חוסמי בטא, ליתיום, נוגדי דלקת לא סטרואידיים, אנטימלריים, אינטרפרונים, והפסקת סטרואידים מערכתיים;
• צריכת אלכוהול וטבק;
• השמנה ותסמונת מטבולית;
• מתח נפשי;
• גורמים אקלימיים: קור ויובש עלולים להחמיר את התסמינים.

תסמינים קליניים

פסוריאזיס וולגריס מתבטא בדרך כלל בלוחות אדומים (אדמומיים) שמכוסים בקשקשים עבים, לבנים או כסופים. הנגעים מוגדרים היטב, בולטים מעל פני העור, ומשתנים בגודלם ובמיקומם.

אתרים נפוצים:

• החלקים המושטחים של המרפקים והברכיים;
• קרקפת (כולל קו השיער ומאחורי האוזניים);
• גוף (בעיקר באזור המותניים והטבור);
• פנים (כולל עפעפיים ותעלת השמע);
• כפות ידיים וכפות רגליים;
• אזור המין;
• ציפורניים (אוניכודיסטרופיה פסוריאטית): נקבוביות, הפרדה של הציפורן, הצטברות תת-ציפורנית, ועיבוי לא תקין.

כאב וגירוד מדווחים בכ-60% מהמקרים, ועשויים להיות קלים או חמורים. בזמן החמרות, הנגעים מתרבים, מתרחבים ומדלקים יותר. תקופות של שקט יכולות להימשך שבועות, חודשים ואפילו יותר, בהתאם לשליטה במחלה.

אבחון

האבחון של פסוריאזיס וולגריס הוא בעיקר קליני. רופא עור בדרך כלל מזהה את המחלה לפי המראה וההתפלגות האופייניים של הנגעים.

שלבי האבחון כוללים:

• בדיקה גופנית: זיהוי לוחות מוגדרים היטב עם קשקשים כסופים, בעיקר באזורים טיפוסיים כמו מרפקים, ברכיים וקרקפת;
• טריאדת פסוריאזיס (סימני אוספיץ’):
  • תופעת נקודת השעווה: הקשקשים יורדים בקלות בשכבות;
  • סרט סופי: מתחת לקשקשים שהוסרו מופיע שטח אדום מבריק;
  • דימום נקודתי: לאחר גירוד מופיע דימום קטן מנימי הדם.
• ביופסיית עור: נעשית במקרים לא טיפוסיים או לאישור האבחנה. ההיסטולוגיה מראה אקנתוזיס, פאראקרטוזיס, אבצסים של מונרו, ובליטות ארוכות של הרטיקולום;
• מדד PASI (Psoriasis Area and Severity Index): מדד סטנדרטי להערכת היקף וחומרת המחלה. ערך PASI עד 10 נחשב קל, מעל 10 בינוני עד קשה.

אבחנה מבדלת

פסוריאזיס וולגריס עלול להידמות או להצטלב עם מחלות עור דלקתיות אחרות. יש לשקול באבחנה:

• ליכן פלנוס;
• דרמטיטיס אטופית;
• אקזמה כרונית;
• פיטיריאזיס רוברה פילריס;
• ליכן ורוד (פיטיריאזיס רוזאה);
• דרמטיטיס סבוראית (בעיקר בקרקפת);
• תגובות עור לתרופות (כמו ליתיום או אנטימלריים);
• לימפומה של תאי T בעור (מיקוזיס פונגואידס בשלב מוקדם);
• איכתיוזיס, במיוחד במקרים של קשקשים נרחבים.

טיפול

המטרה העיקרית בטיפול בפסוריאזיס היא לשלוט בתסמינים, להפחית דלקת, לאזן את התחדשות תאי העור ולשפר את איכות החיים. הטיפול מותאם להיקף המעורבות, חומרת התסמינים וקיומן של מחלות נלוות.

טיפול מקומי (PASI עד 10):

• חומרים קרטוליטיים: אוריאה, חומצה סליצילית וחומצה לקטית להסרת הקשקשים;
• קורטיקוסטרואידים מקומיים: בעוצמות שונות בהתאם למיקום;
• אנלוגים של ויטמין D (כמו קלציפוטריול): לאיזון התחדשות העור;
• מעכבי קלצינורין: יעילים באזורים רגישים כמו הפנים והמפשעה;
• רטינואידים מקומיים: טזרוטין להפחתת הלוחות.

טיפול מערכתית ומתקדם (PASI מעל 10 או מקרים עמידים):

• רטינואידים פומיים: אסיטרטין;
• מדכאי חיסון: מתוטרקסט, ציקלוספורין;
• אסטרים של חומצה פומארית;
• תרופות ביולוגיות: טיפולים ממוקדים כמו מעכבי TNF-α (adalimumab, etanercept), מעכבי IL-12/23 (ustekinumab), מעכבי IL-17 (secukinumab), מעכבי PDE-4 (apremilast);
• פוטותרפיה: טיפול באור UVB צר-פס או PUVA במקרים בינוניים.

סיבוכים

למרות שפסוריאזיס וולגריס אינו מסכן חיים, הוא עלול להיות קשור לסיבוכים מערכתיים רבים, בעיקר במקרים חמורים וארוכי טווח:

• מחלות לב וכלי דם: סיכון מוגבר ליתר לחץ דם, מחלת לב איסכמית ושבץ;
• תסמונת מטבולית: השמנה, עמידות לאינסולין ושומנים בדם לא מאוזנים שכיחים יותר;
• דלקת מפרקים פסוריאטית: כאבים, נפיחות ונזק מתקדם במפרקים עד ב-30% מהמקרים;
• השפעה נפשית וחברתית: דיכאון, חרדה ובידוד חברתי בגלל הנגעים הנראים לעין והאופי הכרוני של המחלה.

מניעה והמלצות לאורח חיים

לא ניתן למנוע את הפסוריאזיס לחלוטין בגלל הבסיס הגנטי שלו, אך ניתן להפחית את תדירות וחומרת ההחמרות באמצעות שינויים באורח החיים ובהתנהלות סביבתית:

• הימנעו מטריגרים ידועים (זיהומים, פציעות, עישון, מתח, אלכוהול);
• השתמשו במרככים מדי יום לשמירה על לחות העור וחוסנו;
• הגן על העור מפציעות (תופעת קובנר);
• עקבו אחרי תופעות לוואי אם אתם בטיפול ממושך;
• טפלו במחלות נלוות, במיוחד גורמי סיכון קרדיו-מטבוליים;
• בצעו בדיקות עור סדירות למעקב אחר התקדמות המחלה ותגובה לטיפול.

לסיכום

פסוריאזיס וולגריס היא מחלת עור דלקתית כרונית נפוצה, שמשפיעה משמעותית על המצב הפיזי והנפשי של המטופלים. למרות שאין לה ריפוי מלא כיום, התקדמות בטיפולים מקומיים, מערכתיים וביולוגיים מאפשרת שליטה טובה בתסמינים ושיפור באיכות החיים.

אבחון מוקדם, טיפול מותאם והדרכת המטופל הם חלק בלתי נפרד מהטיפול המקיף במחלה.