פסוריאזיס פוסטולרי (ICD-10: L40) 🚨
פסוריאזיס פוסטולרית: וריאנט חמור של דרמטוזה פסוריאטית כרונית
סקירה כללית
פסוריאזיס פוסטולרית היא צורה נדירה וחמורה של פסוריאזיס, המאופיינת בנוכחות פוסטולות סטריליות על רקע עור אדמומי ומודלק. היא יכולה להיות ממוקמת או מפושטת, ובחלק מן האסכולות הדרמטולוגיות נחשבת לישות נפרדת בשל התנהגותה הקלינית, הפרוגנוזה והטיפול הייחודיים לה. בהשוואה לפסוריאזיס רובדית, פסוריאזיס פוסטולרית מתאפיינת במהלך אגרסיבי יותר ועלולה להיות מלווה בתסמינים מערכתיים ובסיבוכים מסכני חיים.
במצב זה קיימים דלקת מתווכת חיסון בעוצמה מוגברת ושגשוג יתר של קרטינוציטים, המובילים לפגיעה בתפקוד האפידרמיס ולהיווצרות פוסטולות. המחלה יכולה לפגוע בילדים ובמבוגרים, ולהופיע לראשונה ללא רקע קודם או להתפתח מתוך פסוריאזיס וולגריס קיימת.
סיווג של פסוריאזיס פוסטולרית
החלוקה המרכזית היא בין מחלה מפושטת לבין מחלה ממוקמת. אלה אינן דרגות שונות של אותה מחלה: הן שונות באופן התחלתן, בהתנהגותן לאורך זמן ובדחיפות שבה יש לטפל בהן, ואין לראות בהן מצבים בני־החלפה.
פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת (GPP) היא מחלה חדה, העלולה לסכן חיים, עם פוסטולות סטריליות נרחבות על עור מודלק, בדרך כלל בליווי חום והפרעה מערכתית, והיא מחייבת הערכה דחופה.
- דפוס פון צומבוש: ההסתמנות החדה הקלאסית, עם משטחי פוסטולות, חום ורעילות מערכתית;
- דפוס טבעתי: נגעים בצורת טבעת עם פוסטולות בהיקף, לרוב בילדים או במהלך החלמה;
- אימפטיגו הרפטיפורמיס הוא השם הניתן ל־GPP כאשר היא מופיעה בהריון — זוהי הסתמנות של פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת ולא מחלה נפרדת. היא קשורה להיפוקלצמיה ולסיכונים להריון, ומצריכה טיפול משותף של דרמטולוגיה ומיילדות.
הצורות הממוקמות הן כרוניות, מוגבלות לאזורים מסוימים, ומטופלות באופן שונה למדי — הן אינן מצבי חירום, אך לעיתים קרובות הן עקשניות ומגבילות במידה שאינה פרופורציונלית לשטח המעורב.
- פוסטולוזיס כפות ידיים ורגליים: מחלה כרונית הפוגעת בכפות הידיים ובכפות הרגליים עם פוסטולות סטריליות כואבות; קשורה באופן מובהק לעישון;
- אקרודרמטיטיס קונטינואה על שם הלופו: מערבת את קצות האצבעות ואת מנגנון הציפורן, ועלולה לגרום לאובדן ציפורניים ובמחלה ממושכת גם לשינויים בעצם.
אטיולוגיה וגורמים מעוררים
האטיולוגיה המדויקת של פסוריאזיס פוסטולרית עדיין אינה ברורה. מקובל לחשוב שמעורב בה ויסות חיסוני לקוי על רקע נטייה גנטית, המוחמר לעיתים קרובות בעקבות גורמים חיצוניים או פנימיים. בניגוד לפסוריאזיס וולגריס, הקשרים הידועים לגן HLA-Cw6 בולטים פחות.
גורמים מעוררים אפשריים כוללים:
- הפסקה פתאומית של קורטיקוסטרואידים מערכתיים: הגורם המעורר המוכר ביותר של פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת, והסיבה לכך שסטרואידים פומיים נמנעים ככל האפשר בפסוריאזיס;
- תרופות אחרות: כולל תרופות נגד מלריה, חוסמי בטא, ליתיום וחלק מן האנטיביוטיקות, שדווח כי הן עלולות להשרות התלקחויות;
- הריון: ההקשר המוכר שבו פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת מסתמנת כאימפטיגו הרפטיפורמיס;
- עישון: קשור בעוצמה מיוחדת לפוסטולוזיס כפות ידיים ורגליים;
- פסוריאזיס וולגריס קיימת: עלולה להתפתח לצורה פוסטולרית, לרוב לאחר הפסקת קורטיקוסטרואידים מערכתיים.
הסתמנות קלינית
פסוריאזיס פוסטולרית מסתמנת בפוסטולות סטריליות שטחיות שיכולות להיות מפושטות או ממוקמות, ולעיתים קרובות מלוות בחום, תחושת מחלה ורעילות מערכתית בצורות המפושטות. הפוסטולות מכילות תפליט נויטרופילי ואינן זיהומיות.
הממצאים בעור כוללים:
- פוסטולות: שלפוחיות מורמות שאינן זקיקיות, מלאות נוזל צהבהב, המופיעות על עור אדום ומודלק;
- אודם מסביב: רבדים אדומים בוהקים, חמים, נפוחים ומתקלפים סביב הפוסטולות ומתחתיהן;
- קילוף וקשקשת: לאחר קרע של הפוסטולות, יריעות גדולות של עור עשויות לנשור;
- מיקומים שכיחים: כפות הידיים וכפות הרגליים בצורות הממוקמות, גפיים וגו בצורות המפושטות;
- תסמינים מערכתיים: צמרמורות, עייפות, כאבי מפרקים, חום והתייבשות בצורות חמורות;
- זיהום חיידקי משני: עלול להתרחש אם הפוסטולות נקרעות ומחסום העור נפגע.
מהלך: כרוני עם התלקחויות, או החמרות חדות מסכנות חיים המחייבות אשפוז. ללא התערבות מתאימה, הצורות המפושטות עלולות להוביל לסיבוכים חמורים ולתמותה.
אבחון
אבחנת פסוריאזיס פוסטולרית היא בעיקרה קלינית ומתבססת על ההיסטוריה הרפואית ועל מראה הנגעים הפוסטולריים על עור אדמומי. נוכחות רבדים פסוריאטיים טיפוסיים ותסמינים מערכתיים תומכת באבחנה. תופעות אוספיץ של פסוריאזיס רובדית אינן מועילות כאן: הן מתייחסות לרבדים קשקשיים, אינן ספציפיות, ואין להן תפקיד בהערכת מחלה פוסטולרית.
יש לשלול באופן פעיל שני מצבים, משום שהם נראים דומים אך מטופלים אחרת: פוסטולוזיס תפרחתי מפושט חד (AGEP), תגובה תרופתית המופיעה בדרך כלל בתוך ימים מתחילת התרופה האחראית וחולפת לאחר הפסקתה, וזיהום. שלבי האבחון כוללים:
- בדיקה גופנית: זיהוי פוסטולות סטריליות, תבנית הפיזור, תסמינים מערכתיים והיסטוריה של פסוריאזיס;
- הערכה קלינית דחופה כאשר עולה חשד למחלה מפושטת, כולל חום גוף, מאזן נוזלים והיקף מעורבות העור. זהו הצעד הראשון, לא מחשבה מאוחרת;
- בדיקות דם: ספירת דם מלאה, מדדי דלקת (ESR, CRP), אלקטרוליטים כולל סידן, אלבומין, ותפקודי כליה וכבד;
- ביופסיית עור: מבוצעת כאשר האבחנה אינה ודאית וכדי לשלול את החלופות העיקריות. בהיסטולוגיה נראות פוסטולות ספונגיפורמיות על שם קוגוי, אקנתוזיס ומיקרואבצסים על שם מונרו;
- תרבית מתוכן הפוסטולות: הפוסטולות של פסוריאזיס פוסטולרית הן סטריליות; התרבית נועדה לשלול זיהום חיידקי המסתמן באופן דומה, או זיהום משני.
אבחנה מבדלת
יש להבדיל פסוריאזיס פוסטולרית מדרמטוזות פוסטולריות וקשקשיות אחרות, ובהן:
- זיהומים דרמטופיטיים: במיוחד פטרת של הידיים והרגליים;
- אקזמה דיסהידרוטית: שלפוחיות עם נוזל צלול, גרד, לעיתים קרובות דו־צדדית;
- קרטודרמה בלנורגיקום: נראית בדלקת מפרקים תגובתית ופוגעת בכפות הידיים או כפות הרגליים;
- אימפטיגו ופיודרמה: זיהום חיידקי עם פוסטולות מוגלתיות;
- טוקסיקודרמה: תפרחות פוסטולריות מושרות תרופה;
- פוסטולוזיס אקסנטמטית מפושטת חריפה (AGEP): תפרחת פוסטולרית מושרית תרופה המדמה מאוד פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת, בדרך כלל מתחילה בתוך ימים מן התרופה האחראית וחולפת לאחר הפסקתה.
טיפול
מטרת הטיפול היא להפחית יצירת פוסטולות, דלקת ושגשוג קרטינוציטים, ולטפל בתסמינים המערכתיים. הטיפול מותאם אישית לפי חומרת המחלה ומחלות הרקע.
פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת חדה היא מצב חירום רפואי. היא מחייבת הערכה בבית חולים וטיפול מערכתי מהיר, יחד עם טיפול תומך — נוזלים, תיקון הפרעות אלקטרוליטריות, ויסות חום הגוף ותשומת לב למחסום העור. טיפול מקומי ופוטותרפיה אינם טיפול מספק במחלה מפושטת חדה; האמצעים המקומיים המפורטים להלן מתאימים לצורות ממוקמות ולתמיכה בעור לצד טיפול מערכתי, ולא כתחליף לו.
טיפול מקומי:
- תכשירים קרטוליטיים: אוריאה וחומצה סליצילית להפחתת קשקשת ולריכוך רבדים;
- קורטיקוסטרואידים מקומיים: תכשירים בעוצמה בינונית עד גבוהה להפחתת דלקת;
- מעכבי קלצינאורין: Tacrolimus לאזורים רגישים, בשימוש מחוץ להתוויה;
- רטינואידים מקומיים: במקרים נבחרים, למשל טזרוטן;
- תכשירי לחות ושימון: בשימוש יומיומי לשיקום תפקוד המחסום ולשיפור הנוחות.
טיפול מערכתי:
מותווה במקרים של:
- פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת — מן ההתחלה, בלי להמתין לכישלון של טיפול מקומי או פוטותרפיה;
- דלקת מפרקים פסוריאטית;
- מחלה ממוקמת שלא הגיבה לטיפול מקומי.
- רטינואידים פומיים: Acitretin נמצא בשימוש שכיח, במיוחד בווריאנטים פוסטולריים;
- מדכאי חיסון: מתוטרקסט וציקלוספורין במקרים חמורים או עמידים;
- תרופות ביולוגיות: Spesolimab, מעכב קולטן IL-36, מותווה באופן ספציפי לטיפול בהתלקחויות של פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת וניתן בעירוי במצב החריף. התרופות הנמצאות בשימוש רחב יותר בפסוריאזיס — מעכבי TNF-α כגון אדאלימומאב, מעכבי IL-17 כגון סקוקינומאב, מעכבי IL-12/23 כגון אוסטקינומאב, ומעכבי PDE-4 כגון אפרמילסט — מקומן בשליטה ארוכת טווח יותר ולא בעצירת התלקחות. הרישוי והזמינות שונים במידה ניכרת בין מדינות, והבחירה נעשית לפי הנחיות מקומיות ולפי המקרה הפרטני;
- קורטיקוסטרואידים מערכתיים: בדרך כלל נמנעים מהם בשל הסיכון להתלקחות חוזרת לאחר הפסקה, אך ניתן להשתמש בהם במצבים מסכני חיים תחת השגחה;
- פוטותרפיה: טיפול UVB או PUVA עשוי לשמש במחלה יציבה, אך בדרך כלל נמנעים ממנו בפוסטולוזיס פעילה.
סיבוכים
בהשוואה לפסוריאזיס רובדית, פסוריאזיס פוסטולרית קשורה לסיבוכים חמורים יותר ועלולים להיות מסכני חיים, ואלה שייכים ברובם המכריע למחלה מפושטת. פסוריאזיס פוסטולרית מפושטת חמורה שאינה מטופלת עלולה להיות קטלנית; נתוני התמותה שפורסמו מגיעים מסדרות קטנות במסגרות ובתקופות שונות, ואף אחד מהם אינו ניתן ליישום כמספר יחיד לגבי מטופל מסוים כיום.
- דלקת מערכתית: חום, תחושת מחלה ותגובת פאזה חריפה בולטת הם חלק מהותי מהתלקחות מפושטת, ולא סיבוך שלה;
- הפרעות בנוזלים ובאלקטרוליטים: דלקת עור נרחבת גורמת לאובדן נוזלים וחלבון, ובעקבות זאת להתייבשות, היפואלבומינמיה והיפוקלצמיה;
- פגיעה כלייתית: בעיקר עקב אובדן נוזלים וירידה בפרפוזיה, והיא סיבה מוכרת לאשפוז;
- הפרעה בתפקוד איברים אחרים: כולל מעורבות כבדית ולעיתים רחוקות יותר מעורבות לבבית או נשימתית במחלה מפושטת חמורה;
- אלח דם: סכנה כאשר מחסום העור נפגע בהיקף נרחב, וחלק מן הסיבה לכך שמטופלים אלה נבדקים בבית חולים;
- שינויים בציפורניים ונשירת שיער עשויים להופיע לאחר התלקחות חמורה, אם כי אלה תוצאות של הדלקת ולא מאפיינים שגרתיים.
מניעה
אף שלא תמיד ניתן למנוע פסוריאזיס פוסטולרית, ניתן להפחית את תדירות ההתלקחויות וחומרתן באמצעות:
- הימנעות מתרופות מעוררות: אין להפסיק קורטיקוסטרואידים בפתאומיות; יש להימנע מנטילת NSAIDs, אנטיביוטיקות או תרופות הורמונליות ללא ייעוץ רפואי;
- ניהול מתח: תמיכה פסיכולוגית או טיפול במצבי התלקחות המושפעים ממתח;
- שמירה על תפקוד מחסום העור: שימוש יומיומי בתכשירי לחות, הימנעות ממגרים;
- הפסקת עישון ומתינות בצריכת אלכוהול;
- אורח חיים בריא: תזונה מאוזנת, פעילות גופנית סדירה, טיפול במחלות רקע מטבוליות, כגון סוכרת והשמנה;
- מעקב צמוד: מעקב סדיר במרפאת עור ובדיקות מעבדה במהלך טיפול מערכתי.
סיכום
פסוריאזיס פוסטולרית היא מחלת עור דלקתית חמורה העשויה להסתמן כמחלה ממוקמת או מפושטת. היא מחייבת אבחון מוקדם וטיפול נמרץ כדי למנוע סיבוכים. עם ההתקדמות בטיפולים מקומיים, מערכתיים וביולוגיים, רוב המטופלים יכולים להשיג הקלה משמעותית בתסמינים ושליטה במחלה. טיפול רב־תחומי, הדרכת מטופלים והקפדה על הטיפול חיוניים להצלחה ארוכת טווח ולשיפור איכות החיים.
לפניות בנושא זכויות יוצרים על תמונה בדף זה: mail@skinai.pro. אין לעשות שימוש חוזר בתמונות ללא רשות, אלא אם צוין בדף זה רישיון פתוח.
סקירה רפואית
רופאת עור מוסמכת מטעם מועצת המומחים · עמיתה של האקדמיה האמריקאית לדרמטולוגיה (FAAD)